פעם, ביער יפה, חי ארנב קטן בשם ריף. ריף היה ארנב ידידותי וסקרן שאהב לחקור את היער עם חבריו. חבריו הטובים היו סבתא צילה, צב זקן חכם, ים, דולפין שובב, סבא רני, אריה חזק, וריו, צבי חינני.

יום אחד, ריף וחבריו שיחקו במחבואים ביער. ריף היה המחפש והוא ספר בזמן שחבריו הסתתרו. הוא ספר עד 20 ואז התחיל לחפש את החברים שלו. הוא חיפש מאחורי עצים, מתחת לשיחים ובנהר, אך לא מצא איש. בדיוק כשעמד לוותר, הוא שמע רעש חזק מגיע מהצד השני של היער.

סקרן וקצת מבוהל, ריף עקב אחרי הרעש וראה שהוא מגיע ממערה. הוא התקרב על קצות אצבעותיו והציץ לתוך המערה. להפתעתו, הוא ראה דרקון גדול ומפחיד ישן בפנים. ריף רץ בחזרה אל חבריו וסיפר להם מה ראה.

סבתא צילה, בהיותו החכם מכולם, הציע להם לשאול את הדרקון מדוע הוא עושה כל כך הרבה רעש. ריף וחבריו פחדו, אבל הם בטחו בסבתא צילה והחליטו ללכת לדבר עם הדרקון.

הם הלכו למערה וראו שהדרקון עדיין ישן. ריף צעד קדימה באומץ והעיר אותו בעדינות. הדרקון פקח את עיניו הגדולות והאדומות ושאג: "מי מעז להעיר את הדרקון האדיר?"

ריף וחבריו פחדו, אבל סבא רני, בהיותו האמיץ מכולם, צעד קדימה ואמר: "אנחנו רק קבוצת חברים שגרה ביער. שמענו רעש חזק ובאנו לראות מה קורה ."

פניו של הדרקון התרככו והוא אמר, "אני מצטער על הרעש, קטנטנים. יש לי כאב שיניים וזה החזיק אותי ער כל הלילה."

ריף וחבריו הרגישו רע עבור הדרקון וסבתא צילה שאלה, "האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור?"

הדרקון חשב לרגע ואמר: "הדבר היחיד שיכול לעזור לי הוא פרח קסום שגדל בראש ההר הגבוה ביער הזה. אבל מסוכן מדי בשבילי ללכת לשם עם כאב השיניים שלי".

ריף וחבריו הביטו זה בזה וללא היסוס, הם התנדבו ללכת להביא את הפרח עבור הדרקון. סבא רני אמר להם שהם יצטרכו לחצות את הנהר, לטפס על ההר, ואז להתמודד עם קוסם רב עוצמה ששמר על הפרח.

ריף וחבריו היו מפוחדים, אבל הם ידעו שהם צריכים לעזור לחבר החדש שלהם. הם חצו את הנהר בעזרת ים, טיפסו על ההר בכוחו של סבא רני, והתמודדו עם הקוסם בזריזותו של ריו. לבסוף, הם הגיעו לראש ההר ומצאו את הפרח הקסום.

הם קטפו בזהירות את הפרח והחלו במסעם חזרה למערת הדרקון. כשהגיעו למערה, נתנו את הפרח לדרקון. הוא אכל אותו ומיד כאב השיניים שלו נעלם. הוא היה כל כך שמח ואסיר תודה לריף ולחבריו שהוא הבטיח לעולם לא להשמיע קולות חזקים יותר.

מאותו יום ואילך הפכו הדרקון וריף וחבריו לחברים גדולים. הם ביקרו אותו לעתים קרובות במערה שלו ושיחקו יחד במשחקים. היער היה עתה מקום שמח ושליו יותר, הכל בזכות אומץ ליבם וטוב הלב של ריף וחבריו.

מאז, ריף וחבריו היו ידועים כחיות האמיצות והחביבות ביותר ביער. הם הראו שאפילו היצורים המפחידים ביותר יכולים להיות אדיבים וידידותיים אם ניתן להם הזדמנות. וריף למד שלפעמים, צריך קצת אומץ כדי להכיר חבר חדש.