פעם בארץ רחוקה,
לביא, אריה קטן ואמיץ, נקטה עמדה.
עם פרווה מוזהבת ולב זהב,
הוא היה האריה האמיץ ביותר, או לפחות כך נאמר לו.

לביא חיה בג'ונגל, פראית וחופשית,
עם משפחתו וחבריו, הוא היה מאושר ככל שניתן.
הוא הסתובב, רודף אחרי פרפרים,
משחק עם האחים שלו, מתחת לשמיים שטופי השמש.

אבל יום אחד, הג'ונגל היה בסכנה,
ולביא ידעה שהוא חייב להיות ריינג'ר.
הנהר התייבש, העצים גוועו,
וכל החיות היו מודאגות, בכו.

החבר הכי טוב של לביא, ינשוף זקן וחכם,
אמר לו את הסיבה, בצרחה ויללה.
"בני האדם כורתים את העצים,
אנחנו צריכים להציל את הבית שלנו, אם תרצה".

לביא ידעה שהוא צריך לפעול מהר,
כדי להציל את ביתו, הוא לא יכול היה לתת לזה להימשך.
הוא אסף את כל חבריו, גדולים וקטנים,
ויחד, הם נענו לקריאת הטבע.

הם צעדו לעבר הכפר של האדם,
עם Lביא מוביל, עם כל האומץ שלו.
הם שאגו בקול, והם שאגו חזק,
בשביל הג'ונגל, הם ידעו, הם צריכים להאריך.

בני האדם פחדו, הם לא הבינו,
למה החיות צועדות, בארצם.
אבל לביא דיברה בשאגה חזקה,
"אנחנו צריכים את הבית שלנו, ואנחנו צריכים אותו יותר".

בני האדם הקשיבו, והם הופתעו,
בגלל האומץ של לביא, הם היו מהופנטים.
הם הבטיחו להפסיק לכרות את העצים,
ולדאוג לג'ונגל, בקלות רבה.

לביא וחבריו, היו מאושרים,
ביתם ניצל, והם היו מאושרים.
הנהר שוב זרם, העצים היו ירוקים,
והחיות רקדו, הסצנה הכי יפה.

הג'ונגל ניצל, הודות ל-Lביא,
האריה הכי אמיץ, שידע מה לעשות.
הוא לימד את כולנו את חשיבות הטבע,
ואיך כולנו יכולים להיות המגן שלו.

אז בואו כולנו נהיה כמו לביא,
ולדאוג לטבע, מכל הלב.
כי כשנעשה זאת, העולם יהיה מקום טוב יותר,
ולכל החיות יהיה חיוך על הפנים.