פעם, בעיירה קטנה בשם כפר-שמחה, גרה ילדה קטנה אמיצה וסקרנית בשם טליה. היא גרה עם הוריה ועם חברה הטוב רוי-בוי, ילד נאמן ואמיץ. טליה ורוי-בוי עשו הכל ביחד, הם שיחקו, חקרו ויצאו להרפתקאות כל יום.

בוקר שמש אחד, טליה ורויבוי שיחקו בפארק כשהבחינו במשהו מוזר. היה זה בלון גדול ואדום שהיה קשור לספסל עם פתק מחובר אליו. נרגשת וסקרנית, פתחה טליה את הפתק וקראה אותו בקול רם, "עזרה! החתול שלי נחטף ואני צריך את עזרתכם כדי למצוא אותו. תפגשו אותי בבית הישן הנטוש בשעה 2".

טליה ורוי-בוי הסתכלו זה על זה בנחישות בעיניהם. הם ידעו שהם צריכים לעזור לחתול המסכן ולגלות מי לקח אותו. הם הכינו במהירות תוכנית והחליטו ללכת לבית הנטוש בשעה 2 לפגוש את מי שכתב את הפתק.

בשעה 2 בדיוק הגיעו טליה ורוי-בוי לבית הנטוש הישן. הם נכנסו בזהירות לבית ומצאו אישה בוכה בפינה. היא הציגה את עצמה כגב' פלאפי, הבעלים של החתול החטוף. היא סיפרה להם שהחתול האהוב שלה, וויסקרס, נלקח על ידי אדם מסתורי ואין לה מושג איפה הוא יכול להיות.

טליה ורוי-בוי הבטיחו לעזור לגברת פלאפי ולמצוא את החתול וויסקרס. הם התחילו את החקירה שלהם בחיפוש אחר רמזים סביב הבית. הם מצאו פיסת בד קרועה ליד החלון, טביעת רגל בוצית על הרצפה וריח מוזר שהגיע מהמרתף. כשחיברו את כל הרמזים ביחד, טליה ורוי-בוי הגיעו למסקנה שהחוטף בוודאי נכנס לבית דרך החלון, גרר את וויסקרס למרתף והשאיר אחריו טביעת רגל בוצית.

בנחישות ובגבורה, טליה ורוי-בוי הלכו למרתף לחפש את החתול. כשהם ירדו במורד המדרגות החורקות, הם שמעו קול יללה חלש. בעקבות הצליל, הם מצאו את החתול כלוא בכלוב. הם פתחו במהירות את הכלוב ושחררו את החתול. גברת פלאפי שמחה מאוד לראות שוב את החתול האהוב שלה.

אבל עבודת הבילוש שלהם עדיין לא הסתיימה. טליה ורויבוי ידעו שהם צריכים לגלות מי החוטף. הם חיפשו במרתף ומצאו מחברת שעליה רשום השם "מר פוקס". בדיוק אז שמעו מישהו יורד למטה. זה היה מר פוקס! הוא היה המום לראות את טליה ורוי-בוי וניסה לברוח, אבל הם היו מהירים מדי בשבילו. הם תפסו אותו ושאלו אותו למה הוא חטף את החתול.

מר פוקס הסביר שהוא רוצה לשמור על החתול כחיית המחמד שלו, כי הוא בודד. אבל הוא הבין שזה לא בסדר ועמד להחזיר את וויסקרס לגברת פלאפי בדיוק כשתפסו אותו טליה ורוי-בוי. מר פוקס, אמר שהוא מצטער על מעשיו, התנצל בפני גברת פלאפי והבטיח לעולם לא לעשות זאת שוב.

גברת פלאפי הייתה אסירת תודה לטליה ולרוי-בוי על שמצאו את החתול שלה ופתרו את התעלומה. היא נתנה להם פרס של עוגיות שוקולד צ'יפס טעימות ואפילו התיידדה עם מר פוקס. מאותו יום ואילך, מר פוקס היה מבקר לעתים קרובות את גברת פלאפי והחתול וכולם היו נהנים לבלות ביחד.

טליה ורוי-בוי היו גאים בעצמם על היותם בלשים גדולים שעזרו לחבר שלהם במצוקה. הם למדו שחשוב תמיד לעזור לאחרים ולעולם לא לוותר, גם כשהדברים נראים קשים. ומאותו יום ואילך, טליה ורוי-בוי היו ידועים בתור הבלשים הטובים ביותר בכפר-שמחה. הם המשיכו לפתור תעלומות ולעזור לנזקקים, והפכו את העיר שלהם למקום מאושר ובטוח יותר עבור כולם.