פעם היה ילד קטן בשם אלעד עטר. הוא היה בן חמש והיה הרפתקן שאהב לחקור את העולם שסביבו. הוא היה חבר טוב של רוי-בוי.

יום אחד החליטו אלעד עטר ורוי-בוי לחקור את היער ליד הכפר שלהם. כשהעזו להיכנס לעומק היער, שמעו לפתע רעש חזק. זה נשמע היה כאילו מישהו בוכה. הם עקבו אחר הקול ועד מהרה ראו יצור קטן. זה היה ארנב קטן, אבל הוא בכה ונראה היה שהוא במצוקה.

אלעד עטר ורוי-בוי רצו במהירות אל הארנב כדי לעזור. אלעד עטר הרים את הארנב בעדינות וניסה להרגיע אותו. לאחר מספר דקות הארנב הפסיק לבכות והרים את מבטו אל אלעד עטר ורוי-בוי בעיניים גדולות ועצובות.

אלעד עטר ורוי-בוי הבינו מהר מאוד שהארנב אבד ואינו מוצא את משפחתו. הם החליטו לעזור לארנב למצוא את משפחתו. הם חיפשו בכל היער, אך לא מצאו את משפחתו של הארנב.

לפתע הבחין אלעד עטר בשביל קטן. הוא ורוי-בוי נשאו על כפיהם את הארנבון עקבו אחר השביל ובסופו של דבר הגיעו לקרחת יער. בקרחת היער היו שני ארנבים, אמא ואבא, כשהם מקפצים ממקום למקום בחיפוש אחר הארנבון האבוד שלהם.

אלעד עטר ורוי-בוי שמחו מאוד כשראו את המשפחה מתאחדת. האמא והאבא של הארנבון הודו לאלעד עטר ורוי-בוי על העזרה, ואפילו חיבקו כל אחד מהם חיבוק גדול. לאחר מכן חזרו כולם לכפר, שם חגגו במשתה גדול.

אלעד עטר ורוי-בוי למדו באותו יום שיעור חשוב. הם למדו שעם עבודת צוות, חמלה ואומץ, הכל אפשרי.

מאותו יום ואילך, אלעד עטר ורוי-בוי תמיד דאגו זה לזה ועזרו לנזקקים, בדיוק כמו שעזרו לארנבון האבוד למצוא את משפחתו.